אלוהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם,
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט,
כדי להגיע לתחנת האסוף
והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים.
(an english translation i found uncredited on the internet)
God has pity on kindergarten children.
He has less pity on school children
And on grownups he has no pity at all,
he leaves them alone,
and sometimes they must crawl on all fours
in the burning sand
to reach the first-aid station
covered with blood.
But perhaps he will watch over true lovers
and have mercy on them and shelter them
like a tree over the old man
sleeping on a public beach.
Perhaps we too will give them
the last rare coins of compassion
that Mother handed down to us,
so that their happiness will protect us
now and in other days.
